מהעיתונות

TheMarker – "יום אחד הצטרפה למחלקה בחורה צעירה; לימדתי אותה את העבודה, ופתאום הבוס הודיע: 'את מדווחת לה'" – קריירה TheMarker – "יום אחד הצטרפה למחלקה בחורה צעירה; לימדתי אותה את העבודה, ופתאום הבוס הודיע: 'את מדווחת לה'" – קריירה"יום אחד הצטרפה למחלקה בחורה צעירה; לימדתי אותה את העבודה, ופתאום הבוס הודיע: 'את מדווחת לה'" גרסת הדפסה שלח לחבר שתף בטוויטר שתף בפייסבוק עוד 13:31 | 29.7.2010 טלי חרותי-סובר העלייה החדה בתוחללת החיים בישראל מובילה לכך שאנשים רבים המתקרבים לגיל הפרישה מרגישים כי הם רק באמצע הדרך ■ אלא שהדעות הקדומות לא השתנו בהתאם תגיות: TheMarker Week , גיל הזהב , עבודה , קריירה הרשם להתראה סלולרית חדש ! השיחה עם מרלן שוקרון נקטעת שוב ושוב כשהדמעות חונקות את גרונה. "לא חשבתי שככה זה ייגמר", היא חוזרת ואומרת. "תיכננתי מסיבה גדולה, רציתי לחזור ולהתנדב – רק כדי לעזור לחברה שכל כך אהבתי. מי היה מאמין שזה מה שיקרה". שוקרון, 64, היא רק דוגמה אחת מיני רבות למי שחשים כי שוק העבודה, שקיבל מהם עשרות שנים של תפוקה ומסירות, לעס וירק אותם ברגע שסימני הגיל החלו להיראות בתעודת הזהות. כשהעולם שייך לצעירים, גיל 40 נהפך לקו פרשת המים, בגיל 50 כבר תתקשה למצוא תפקיד חדש – ובגיל 60 ישלחו אותך לטפל בנכדים. גם שוקרון מטפלת כיום באחד מנכדיה מדי יום – באופן זמני כמובן. כבר ארבעה חודשים חלפו מאז שעזבה את מקום עבודתה בחברת היי-טק גדולה בירושלים, והעלבון לא מפסיק לצרוב. "ניהלתי את מחלקת היבוא והיצוא, ויום אחד הצטרפה למחלקה בחורה צעירה. לימדתי אותה את העבודה, ודי מהר נקראתי לשיחה עם הבוס", היא משחזרת. "מהיום, נאמר לי, את מדווחת לה. זה נפל עלי מהשמים. שבועיים הייתי בדיכאון. אף פעם לא לקחתי ימי מחלה וכאן פשוט לא הצלחתי להתאושש. אני מבינה שהמפעל צריך לגדול ושצריך להכשיר צעירים, אבל למה במקומי?" אחרי שיצאה למלחמת עולם, הסכימו מנהליה שלא תדווח למנהלת החדשה, אך מאותו רגע עברה תהליך "ייבוש" משפיל. "הכניסו אותי למגירה", היא אומרת. "מדי פעם פנו אלי כדי לשאול משהו, אבל לא ממש התייחסו לקיומי. 11 שנה עבדתי בכיף, נתתי הכל. אבל אז עברתי את גיל 60, ופתאום לא רוצים אותי יותר". אולי נעשית לא רלוונטית? אולי לא התקדמת עם הטכנולוגיה? "ממש לא. אנשי המחשבים אצלנו היו מתפעלים מהדרך שבה השתלטתי על תוכנות חדשות. הייתי מעודכנת ורלוונטית, היו לי קשרים ארוכי שנים עם לקוחות שחיפשו רק אותי, אבל הסטיגמה של הגיל היתה חזקה יותר מהכל. אנשים חושבים ש-60 זה זקן, שילך הביתה, די. יש לי חברה שניהלה מחלקה עד גיל 62, וכשרצו להזיז אותה בלי לפטר, הפכו אותה למרכזנית עד שהתפטרה מעצמה וויתרה על כל הפיצויים". אחרי שנה וחצי שוקרון נכנעה והתפטרה. כיום היא מחפשת עבודה, אפילו בחצי משרה. לא רק השעמום הגדול מפחיד אותה, אלא גם העובדה שדמי האבטלה שתקבל עד גיל 65 יעניקו לה פחות ממחצית השכר שהרוויחה, ואחר כך תיאלץ להסתפק בסכום הנמוך אפילו מזה. הקושי הגדול נובע גם מתפישת המציאות החדשה, שאליה היא נאלצת להסתגל: "אני לא זקנה ואבודה כי אני בת 64", היא פוסקת, ושוב פורצות הדמעות. "אני מרגישה צעירה ותורמת, מלאת מרץ ובעלת ידע וניסיון. אני רק מקווה שקורות החיים שאני שולחת דרך אתרי האינטרנט יגיעו לאוזניים קשובות". ואת אופטימית? "לא כל כך". איסור אפליה מטעמי גיל משבר גיל הפרישה, מהסוג שמתארת שוקרון, נובע מחוסר ההתאמה בין תחושותיהם של בני ה-50-60, כי כוחם עוד במותניהם, לבין המציאות שטופחת על פניהם. העלייה החדה בתוחלת החיים בישראל (79 לגבר, 83 לאשה) – כמו גם באיכותם – מובילה לכך שאנשים רבים המתקרבים לגיל הפרישה, מרגישים כי הם רק באמצע הדרך. אלא שהדעות הקדומות, שהשתרשו בחברה הישראלית במשך עשורים רבים, לא השתנו בהתאם. התפישה החברתית שלפיה גיל כרונולוגי מביא אתו התנהגות שאין להימלט ממנה, הופכת את חיי המבוגרים הפעילים לסוג של סיוט תעסוקתי. מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (ראו גרף בעמוד 18) עולה כי אם מגיל 15 עד 45 קיימת עלייה במספר האנשים, גברים ונשים, היוצאים לעבוד במשרה מלאה או חלקית – הרי שמגיל 45 ואילך, המגמה היא של ירידה ברורה: מתוך 600 אלף איש שעברו את גיל 65, רק 75 אלף ממשיכים לעבוד, רובם במשרות חלקיות. מנתוני ה-OECD (ראו גרף בעמוד 17) עולה נתון מעניין נוסף: גברים ישראלים בני 55-64 מוכיחים חריצות יחסית, ו-71% מהם יוצאים לעבודה. הנתון הזה הגיוני בהתחשב בעובדה כי בגילים אלה עוד אי אפשר לנצל את סכומי הפנסיה במלואם (אלא אם מדובר בפורשי צה"ל, למשל). לעומת הישראלים, הרי שבמדינות אחרות מתאמצים הרבה פחות. באיטליה עובדים רק 47% מהגברים בגיל זה, ובקרב הגברים הצרפתים עובדים 42% בלבד. האיסלנדים, לעומת זאת, חרוצים בהרבה. במדינה הצפונית, 91% מבני 55-64 יוצאים לעבודה. גם היפנים טובים מאתנו (85%) ואף הניו-זילנדים – עם 82% המגלים פעלתנות תעסוקתית. המספרים המבטאים את תעסוקת מבוגרים בישראל לאחר גיל הפרישה צונחים באופן דרמטי לכ-10% בלבד, בקרב גברים ונשים גם יחד, בין אם הם מעוניינים להמשיך לעבוד או לא. הסיבות לכך נעות בין פרישה בהוראת החוק לבין לשחיקה אישית – ובין שני הקטבים עומדות גם תפישות עולם מסורתיות-היסטוריות, העומדות כיום למבחן. "ההתייחסות השונה לאנשים מבוגרים החלה בסוף המאה ה-19 בגרמניה של ביסמרק, אז הוחלט להעניק קצבאות זקנה מטעם המדינה לבני 65 ומעלה", מספר ד"ר ישראל (איסי) דורון, מרצה בכיר לגרונטולוגיה באוניברסיטת חיפה. "המספר נקבע באופן שרירותי בתקופה שבה תוחלת החיים היתה 45 שנה בערך, וכש-65 נחשב היה גיל מופלג. "הקצבאות הללו נחשבו להישג סוציאלי אדיר, שאיפשר לאנשים שהאריכו חיים לא למות ברעב. לפני הקצבאות נאלצו אותם אנשים להמשיך לעבוד גם בגיל 70 ומעלה, ואם לא הצליחו לצאת לשדה – פשוט לא שרדו". עם התפתחותה של מדינת הרווחה נהפכו קצבאות הזקנה לעניין שבשגרה. יחד עם הנוהל החברתי, השתרש גם מספר הקסם – 65 – ואתו התייחסות אל מי שמקבל קצבה כאל קשיש שאינו מסוגל עוד לעבוד, ולכן הוא צריך לפרוש לביתו. הבעיה היא כי מה שהיה נכון בסוף המאה ה-19 – כבר אינו בהכרח נכון כיום. אט אט מתפתחת אסכולה שלמה המתנגדת בתוקף להמשך ההתייחסות המסורתית להקשר בין גיל ויכולת עבודה, וקוראת לבטל כליל את חובת הפרישה המעוגנת כיום בחוק. על פי חוק גיל פרישה חובה, חייב מעסיק בשירות הציבורי לפטר עובד אם הגיע לגיל הקבוע בחוק – 67 לפי החוק, אך בכל הנוגע לנשים מקובל כי יפרשו בגיל 62 – אלא אם קיבל העובד אישור מיוחד מנציבות המדינה. המצב במגזר הפרטי שונה מעט. המעסיק יכול לפטר, אך גם להחליט להשאיר את העובד בתפקידו מבלי שיידרש לאישור מגורם חיצוני כלשהו. כך נוצר מצב שבו אדם פורש מתפקידו גם אם הוא בשיא יכולתו וכוחותיו, בשל חוק שנקבע לפני עשרות שנים. "אני לא מתנגד להענקת קצבאות זקנה כמסגרת סוציאלית, או להחלטה וולונטרית לפרוש מעבודה", אומר ד"ר דורון. "ראוי רק לשאול – האם ניתן לאפשר למעסיק לסיים פעילות של אדם רק בגלל גילו הכרונולוגי? לטעמי לא". אתה מציע פשוט לבטל את החוק הזה? "בהחלט. נושא גיל הפרישה לא רלוונטי יותר. בארה"ב כבר הבינו זאת כשביטלו ב-1993 את החובה לצאת לפנסיה בגיל פרישה בכל המגזרים – כחלק מתפישת עולם ליברלית הכוללת איסור אפליה מטעמי גיל. "אצלנו, לעומת זאת, נקבע גיל פרישה – ובסוף שנות ה-80 בוטלה האבחנה בין גברים לנשים ונאסרה אפליה בגיל פרישה, אף שאיפשרו לנשים לפרוש בגיל 60. ב-2004 עלה גיל הפרישה בעוד שנתיים בניסיון להתמודד עם המשבר האקטוארי של קרנות הפנסיה ולדחות את התשלום, אבל התפישה הקלסית נותרה בעינה. כיום גם אם אדם בן 67 רוצה להמשיך לעבוד, אפשר לסיים את ההתקשרות אתו, אלא אם מדובר בתפקיד יוצא דופן או שניתן לו אישור מיוחד, וגם זה רק עד גיל 70". הטענה בעד פרישת חובה היא שצעירים לא יוכלו להתקדם. "זו טענה פופוליסטית. מחקרים רבים כבר הוכיחו כי אין כל קשר בין גיל פרישה לרמת האבטלה של צעירים. מתברר שבניגוד למיתוס, אלה לא תופסים את מקומם של אלה. הסיבה פשוטה: רוב האנשים שהגיעו לגיל הפרישה הסטנדרטי ינצלו את ההזדמנות ואכן יפרשו. ביטול החוק הוא עבור אותם אנשים שמועילים למערכת ורוצים להישאר בתוכה מבלי להיות תלויים בחסדיו של המעסיק, שיכול לנצל את גילם ולשחרר אותם בגינו". למה מדינת ישראל מתעקשת לשמר חוקים ומבנה מסורתי? "כי החברה הישראלית נגועה בגילנות, אייג'יזם בלעז, בדומה לרייסיזם ולסקסיזם. היא שבויה בתדמיות סטריאופטיפיות ביחס למבוגרים. התפישה של הישראלי הממוצע פשוטה: עברת את גיל 65 – אז אתה או קורבן, או רבקה מיכאלי ששוכבת על שפת בריכה בדיור מוגן. כך או כך אתה לא אדם מועיל. הבדל המשמעותי בין המאבקים השונים הוא שבעוד לגבי מיניות וגזע כבר יש הצלחות מוכחות, הרי שהמאבק לגבי גיל נמצא בחיתוליו". מדובר בתפישה ישראלית או כלל עולמית? "מדובר במשהו שייחודי לחברה הישראלית, מכיוון שהאתוס הציוני בנה את עצמו כהנגדה לאתוס הגלותי, של היהודי הזקן והכפוף. הצבר הוא צעיר זקוף, חזק, גבוה ויפה בלורית, ולכן בשרטוט העצמי שלנו אנחנו אף פעם לא זקנים. מכאן נובע חוסר המוכנות של החברה להתבונן על אנשים מבוגרים כשווים. כך נוצרות תופעות מגוחכות – למשל כשיוצא פלמ"ח לא יכול להתקבל כחבר ביישוב קהילתי כי הוא זקן מדי. הוא בנה את הארץ הזו, אבל ברגע שהוא מזדקן הכל נשכח". חוסר הכבוד הזה מתבטא גם במקומות עבודה? "בוודאי. שם זה מתבטא באופן החזק ביותר". ומה עמדתם של מעסיקים בעניין? מעטים מהם יודו בפה מלא כי אינם מעוניינים בעובדים מבוגרים, גם אם הם מנהלים חברה המושתתת על אג'נדה שעל טהרת "הצערת הארגון". את עקבות המדיניות אפשר לראות רק בבדיקה מעמיקה של הגיל הממוצע בארגון ושל הגילים של בעלי התפקידים המשמעותיים בתוכו. התבטאות אומללה של מנכ"ל אלישרא, יצחק גת, בסוף 2007 חשפה מדיניות מסוג זה: גת אמר אז לפורום הצעירים של המפעל "אני רוצה כאן אנשים כמוכם, עם שיער שחור, ולא אנשים עם שיער לבן". הדברים חוללו מהומה רבתי במפעל, שכבר אז סבל מיחסי עבודה קשים. התגובות להתבטאות – שהוכחשה בטענת "דבריי הוצאו מהקשרם" – לא איחרו להגיע וכללו גינוי מן הקצה אל הקצה. גת עצמו, אגב, היה בן 60 כשאמר את הדברים. אלא שמול מעסיקים מסוג זה, עומדים אלה שאינם חוששים מעובדים מבוגרים. בסופר-פארם למשל גאים לספר כי בחברה – שמעסיקה 5,400 איש – 15% מהעובדים חצו את גיל 50. "כפי שאנחנו משרתים בסניפים שלנו מגוון גדול של אנשים, כך אנחנו דוגלים בתמהיל מגוון גם בקרב העובדים שלנו", מסביר ניצן לביא, משנה למנכ"ל סופר-פארם. "סופר-פארם הוקמה לפני יותר מ-30 שנה, ונהפכה למקום עבודה שבו אנשים נשארים שנים ארוכות. יש לא מעט עובדים שנמצאים בחברה מתחילת דרכה – בין אם כקופאים, כעמיתים או כמנהלים". בומבה של שידוך בתיה ארליך, 62, מוכיחה גם היא שמספר בתעודת הזהות לא מצביע על יכולת. אחרי שעבדה 22 שנה כמנהלת היחידה הלשונית במחלקת עלייה וקליטה של הסוכנות היהודית, יצאה בפברואר 2009 לגמלאות. "לא יזמתי את זה", מדגישה ארליך, "אבל הסכמתי לסיים את התפקיד כי ראיתי הזדמנות לפרוש בשיא כוחותיי. יש לי תואר שני בניהול מלכ"רים (מוסדות ללא כוונת רווח), אני עובדת סוציאלית בהכשרתי, מפיקה יחד עם הבת שלי ניוזלטר חודשי בענייני נשים ומנהלת את אתר עמותת '50 פלוס מינוס'. אני כותבת בלוג, ופעילה ברשת לינקדאין. כשאני מסתכלת ימינה ושמאלה ברור לי שאני יותר מעודכנת מהרבה אנשים צעירים, ובכל זאת הסיטואציה החדשה לא פשוטה. האגו מתנפח במשך 25 שנה במסגרת אחת, ופתאום אתה יוצא החוצה וצריך להוכיח את עצמך מחדש". ארליך ידעה כשיצאה לגמלאות כי בשל פנסיה לא מלאה – היא החלה לעבוד בגיל יחסית מאוחר – תיאלץ לחפש עבודה לא רק לשם העניין, אלא גם כדי "להתפרנס בצורה הגיונית, מבלי לקצץ באוכל". כיום היא משלימה הכנסה כמתרגמת סימולטנית בדיונים בבתי המשפט. היא לא מרוויחה כמו בעבר, אבל יחד עם בעלה – מצליחה להסתדר. בכל זאת, קשה לה להבין מדוע שוק העבודה מתנכר כל כך לאנשים בגילה. "אנחנו יתרון עבור מעסיקים", היא אומרת. "אנחנו יכולים לעבוד גם במשרה חלקית, אין ילדים קטנים בבית – אבל יש הרבה מאוד ניסיון ונאמנות. העניין הכרונולוגי הוא עניין מחשבתי בעיקר. כל ההנחות על אדם בן 60 כיום פשוט לא מדויקות. מעסיק שיעבור את המחסום הזה יגלה שעובד שמשתלב הרבה יותר מהר מצעיר ממנו, גם מבלי לנפח את התשתית הארגונית. הקשר בין מעסיק ממוקד לעובד מבוגר – יכול להיות בומבה של שידוך". יצחק גנון, מייסד ונשיא עמותת "50 פלוס מינוס", המצוי בסוף שנות ה-60 לחייו – ספג לא מעט השפלות עד שהחליט לעשות מעשה. "הייתי בן 60 כשסגרתי עסק ונעשיתי מובטל", הוא מספר. "בועת ההיי-טק התפוצצה, השוק היה קשה ואחרי ששלחתי 400-500 פקסים עם פירוט קורות החיים, ולא קיבלתי אף תשובה, הבנתי שמדובר בבעיה כללית שנדרשת לה פתרון". גנון הקים את העמותה כדי לעסוק בהשבת מבוגרים לשוק העבודה, מכיוון שלטענתו "חיים פה אלפי בני 65 שמרגישים כמו בני 40 ואין סיבה לפספס אותם. אם מבוגרים זקוקים לעבודה נוספת גם אחרי גיל הפרישה, והשוק זקוק להם, מישהו רק צריך לעשות את החיבור". בשנים האחרונות מפעילה העמותה את תוכנית "60 פלוס" שהגה גנון ואומצה על ידי ארגון הג'וינט, במטרה להעצים מבוגרים שנפלטו ורוצים לחזור לעבוד, ולתווך בין המעסיקים לדורשי העבודה. "עבור חברות השמה רגילות מדובר בפרויקט לא כלכלי", אומר גנון. "השמות כאלה דורשות זמן וסבלנות, מדובר בדרך כלל בחצאי משרות או בפרויקטים. אנחנו עושים את זה כמעט בהתנדבות ובהרבה אהבה". עד היום שיבצה העמותה כ-2,000 עובדים באזור הצפון והמרכז, אך רשימותיה כוללות עוד אלפי מתעניינים. בימים האלה נרקמת תוכנית נוספת עם משרד התמ"ת להשמת עובדים בני 45 ומעלה. "בלי לפגוע בצעירים – כדאי לנו ללמוד מיפן, שם עובדים עד גיל מאוחר". אומר גנון "אנשים בני יותר מ-50 יכולים לעבוד במגוון תפקידים. כבר אין ילדים קטנים בבית – אבל יש ניסיון, וגם גמלה שמאפשרת להסתפק בשכר נמוך יותר. יותר מכל אלה – קיים הרצון לעבוד. אנחנו מכרה זהב למעסיק החכם". פרופ' יצחק בריק, מנכ"ל אשל – האגודה לתכנון ולפיתוח שירותים לקשישים בישראל מיסודם של הג'וינט ושל ממשלת ישראל – ופרופ' באוניברסיטת חיפה, מסכים עם הקביעה של ארליך. "מבוגרים בגיל הפרישה הם במשאב כלכלי אדיר, שמתבזבז בגלל חוקים שאבד עליהם הכלח", הוא טוען. כמו ד"ר דורון, סבור גם פרופ' בריק כי יש לבטל את גיל הפרישה, אבל מוכן גם ללכת בצעדים מדודים יותר. "אם לא יבטלו אותו – אז יש להעלותו לגיל 75 לפחות". למה דווקא 75? "כדי לעשות צעד משמעותי, המספר יכול להיות גם גבוה יותר. העלאת גיל הפרישה חשובה בעיקר בגלל צורך גדל והולך של אנשים להשתכר גם בגיל מבוגר. הסטטיסטיקה קובעת שקצת יותר מ-10% מהישראלים ממשיכים לעבוד אחרי גיל 67, והעניין הוא שאלה הם דווקא האנשים שהכנסתם מצויה בידם. הרי אנשים כמו דוד עזריאלי ממשיכים להגיע לעבודה. דווקא אלה שצריכים להרוויח עוד כמה שקלים כדי להשלים את הפנסיה או את קצבאות הביטוח הלאומי – דווקא הם נחסמים". בריק מחלק את אוכלוסיית ישראל שעברה את גיל 65 לארבע קבוצות שונות, שאליהן שייכות גם מרלן שוקרון ובתיה ארליך. הקבוצה הראשונה כוללת את אלה שממשיכים לעבוד במרץ, בדרך כלל עצמאים ואנשי עסקים. השנייה היא בעלי הפנסיה הטובה וההכנסות הנוספות, המחפשים עיסוק לאחר הפרישה ומתנדבים בדרך כלל. עם אנשי הקבוצה שלישית נמנים בעלי ההכנסה הבינונית והנמוכה, שחיים על פנסיה קטנה ונדרשים להשלמת הכנסה כלשהי. אנשים אלה ישמחו גם אם תזדמן להם משרה חלקית בשכר נמוך. הקבוצה הרביעית כוללת את המבוגרים שחיים מתחת לקו העוני, לזכותם עומדות רק קצבת זקנה והשלמת הכנסה. עבור אלה כל הכנסה נוספת היא קריטית. ואולם, בין אם מדובר במבוגרים שאינם חייבים להשתכר או בעניים שעבורם הכנסה היא כורח המציאות – הרי שכלל הקשישים שנפלטו משוק העבודה בניגוד לרצונם מהווים, לדברי פרופ' בריק, כוח עבודה חשוב, שיש לדעת כיצד לנצלו. מה יקרה לדעתך עם הנושא בשנים הקרובות? "אני מעריך שיעלו את גיל הפרישה, אבל לא יבטלו אותו לגמרי, אף שמבחינת תוחלת החיים וצורכי האוכלוסיה – אין בו היגיון. מה אנשים יעשו בכל תקופת הפנסיה הארוכה הזו? יישבו בקופת חולים?" גם בריק לא רואה בהישארות עובדים מבוגרים בשוק העבודה פגיעה בדור הצעיר: "שהצעירים יתחרו על מקומות העבודה, והטוב ינצח", הוא פוסק. "המבוגרים לא יקבלו כל הנחה בנושא הזה, וגם הם יצטרכו להתחרות. יש לנו נשיא בן 87 – מישהו באמת חושב שאדם צעיר ממנו היה עושה את העבודה טוב יותר? ואם אפשר בבית הנשיא, למה אי אפשר בכל מקום אחר? הגיע הזמן לנתק סופית, וחוקית, את הקשר בין גיל ליכולת". יש המקצינים את העניין וטוענים כי רק העדפה מתקנת תסייע לאנשים מעל גיל 50 להשתלב בחזרה בשוק העבודה. "לא צריך העדפה מתקנת, פשוט צריך לתת להם להמשיך לעבוד. במדינה מתוקנת, כל זמן שיש כושר ויכולת, צריך להעניק לאנשים אפשרות להביא את עצמם לידי ביטוי – כך שכולם ירוויחו". אז מה צריך להיות, לדעתך, הצעד הבא בשילוב מבוגרים בשוק העבודה? "קודם כל יש להעלות את גיל הפרישה או לבטלו כפי שעשו בארה"ב, באוסטרליה, בניו זילנד ובמקומות אחרים. שנית יש לקבוע שכר מינימום ייחודי להעסקת מבוגרים. מבוגרים רבים, בעיקר משתי הקבוצות היותר חלשות כלכלית, מוכנים לעבוד גם תמורת שכר נמוך במיוחד. לשלם להם פחות משכר מינימום זה לא חוקי, אבל קביעת שכר שונה מהשכר הסטנדרטי במשק תאפשר פתיחה של מקומות עבודה נוספים לאנשים לאחר גיל פרישה". "להצעיר את שוק העבודה" מול פרופ' בריק, ד"ר דורון, האוצר וגורמים פיננסיים ששמחים על העלאת גיל הפרישה הדוחה את פדיון כספי הפנסיה – עומדת ההסתדרות כסלע איתן. בדיונים שנערכו בנושא ב-2004, אז הוחלט להעלות את גיל הפרישה בשנתיים, נקטה ההסתדרות קו נחרץ נגד ההחלטה. "אנחנו לא רוצים לפגוע בזכויותיו של העובד", מסביר זאב חושינקי, יו"ר אגף הפנסיה בהסתדרות. "אנחנו לא רוצים לדחות שוב ושוב את הזכות לכספי הפנסיה בגיל מבוגר". אתם נותנים יד לחוק שנותן הרבה כוח למעסיק לפטר על רקע גיל. "עקרונית אנחנו לא רואים בעיה עם חוק פרישה חובה כרגע. אם מעסיק רוצה לשחרר עובד שהגיע לגיל פרישה הוא מוזמן לעשות זאת, וזה מעוגן גם בהסכמים הקיבוציים שעליהם אנחנו חותמים". ואם העובד לא רוצה לצאת לפנסיה כי הוא פעיל, נמרץ ותורם? "במגזר הפרטי הבעיה הזו לא קיימת. במגזר הציבורי עובד חייב ללכת הביתה אלא אם המעסיק ביקש אישור מיוחד מנציבות שירות המדינה. בנקודה זו אנחנו קוראים לשינוי החוק – כדי לאפשר למעסיק יותר גמישות. לנציבות הרי אין היכרות אמיתית עם העובד, ושיקוליה, לתת או לא לתת את האישור הזה, יכולים להיות מוטים מסיבות שונות – כמו משכורת גבוהה למשל. בנקודה זו יש כשל שלטעמינו צריך לתקן. צריך לאפשר למעסיק להחליט, ולא לנציבות". התנגדתם להעלאת גיל הפרישה בעבר, ומתנגדים גם כיום. יש תחושה שאתם מעודדים אנשים לצאת לפנסיה – על אף תוחלת החיים שעולה כל הזמן. "אנחנו מכירים היטב את נושא השחיקה בעבודה, והעובדה היא כי רוב האנשים רוצים לצאת לפנסיה בגיל מסוים, וצריך לאפשר להם לעשות זאת. במקביל, ברור שיש 'להצעיר' את שוק העבודה, מבלי לחייב אנשים להישאר באותו מקום במשך שנים רבות. לתחלופת כוח האדם יש ערך רב. צריך לתת הזדמנות גם לצעירים". כולם רוצים להיות יד2 / זיו מאור ייתכן שענף הנדל"ן נחשב למיושן יחסית לענפים אחרים, אבל באינטרנט הוא נוכח כבר זמן רב, מציע מגוון שירותים כמעט כמו בעולם האמיתי, ומיוצג במאות אתרים – זאת כמובן בנוסף לאתרים שיש כיום לחלק נכבד מחברות הבנייה, משרדי האדריכלים, משרדי עורכי הדין והפעילים האחרים בתחום. האתרים המוכרים ביותר הם אלה של הלוחות הגדולים, דוגמת הומלס הוותיק, WinWin ויד2 – שהוא המודל של כל בעלי אתר לוחות שעולה בשנים האחרונות לרשת – וכאלה יש רבים, רבים מדי. עשרות אתרי לוחות פעילים בישראל, וממש כעת נבנים אתרים חדשים. הם חולמים להתחלק בעוגת ההכנסות ובטוחים שיש להם את הערך המוסף שיעשה את העבודה ויגרום למפץ גדול בשוק. רובם הגדול יתפוגגו, פשוט מכיוון שבעליהם יגלו שהנוסחה שהגו כדי למשוך את רבבות הגולשים מהאתרים הוותיקים – לא עובדת. רבים מהם שוכחים כי בסופו של דבר, המטרה של אתרי הלוחות היא להקים לוח המתמחה בדירות, שבו יוכלו מוכרים ומשכירים להציע את מרכולתם, והלקוחות – לאתר את הנכס שמתאים להם. כלומר, המבחן היחיד הוא מבחר של דירות וחיפוש נוח. כל מה שמעבר – גרפיקה פורצת גבולות, שדות ייחודיים וכו' – לא מאוד מעניין את הגולשים. יזמים רבים למדו זאת בדרך הקשה והיקרה. עם זאת, פרט לאתרי הלוחות הגדולים והמוכרים, יש עוד כמה אתרי לוחות שמצליחים לשרוד עם היקפי גלישה צנועים של כמה אלפים ביום. ברובם מדובר בהצגה של איש אחד, או לכל היותר בשניים-שלושה עובדים. כלומר, הם יכולים להסתפק בהכנסות צנועות יותר, בדיוק כמו החנויות בעולם האמיתי שמתחרות בחנויות הכלבו הגדולות וברשתות. לצד אתרי הלוחות – שרובם נבנו על ידי אנשי אינטרנט ולא על ידי אנשים שמבינים דווקא בענף הנדל"ן – פעילים עוד אתרי נישה ותוכן ייחודיים, המציעים שירותים ותכנים ייחודיים. המצליחים שבהם הם לרוב אתרים ותיקים, המנוהלים על ידי אנשים בעלי זיקה לענף ומושכים אלפי גולשים ביום. גם אם הם אינם מגרדים את התקציבים ואת ההכנסות של אתרי הלוחות הגדולים, הם נהנים מקהל קבוע וגם מעוררים עניין אצל אתרי הלוחות, שזקוקים בסופו של דבר לתכנים באתרם ובניסיון למשוך את מנועי החיפוש שנותנים ציון גבוה לתוכן איכותי. אתרי התוכן והשירותים מציעים כל מה שרוכש דירה, שוכר, מוכר או סתם מתעניין בהשקעה יכול לבקש: מידע על פרויקטים, מחשבוני כדאיות כלכלית, טיפים, עצות שימושיות, מחירונים, גישה לטאבו ולרשויות המקומיות וכמובן תכנים העוסקים בעיצוב ובשיפוץ. אתרים אלה מתקיימים בעיקר בזכות מכירת מודעות ולידים – שמחירם בענף הנדל"ן גבוה משמעותית ביחס לענפים אחרים – זאת בשל הרווח האפשרי לחברות, בנק למשכנתאות, קבלנים, חברות תמ"א 38 ואחרות, מכל עסקה שתיסגר – ויותר מכך, בשל התחרות הגוברת על כל לקוח. http://www.mydira.co.il הכותב הינו הבעלים של אתר Tali.hs@themarker.com עוד

  1. עדיין אין תגובות.
  1. No trackbacks yet.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: